סלט לפתות וגזרים מקורמלים של דידי וגוגו

 

תוהים על תכלית החיים. אז הנה.

תוהים על תכלית החיים. אז הנה.

 

אסטרגון: אני רעב.
ולדימיר: רוצה גזר?
אסטרגון: אין משהו אחר?
ולדימיר: אולי נשארו לי כמה לפתות
אסטרגון: תן לי גזר. (דידי מחטט בכיסיו, מוציא לפת ונותן לאסטרגון הנוגס ממנה. בכעס) זו לפת!
ולדימיר: סליחה ומחילה! יכולתי להישבע שזה גזר. (מחטט שוב בכיסיו, אינו מוצא אלא לפתות) כל מה שיש לי זה לפתות (מחטט) בטח אכלת את האחרונה (מחטט) חכה, יש. (מוציא גזר ונותן לגוגו) הנה, חביבי. (גוגו מנגב אותו בשרוולו ומתחיל לאכלו) תחזיר את הגזר (גוגו מחזיר לו). תאכל לאט, שיחזיק מעמד, אין עוד.

אוקיי, מכירים את המחזה הכי טוב שמישהו אי פעם כתב בכלל בכל הזמנים?
יש אנשים שלא אוהבים את “מחכים לגודו”, יש אנשים שלא מכירים אתמחכים לגודו”. לראשונים לא נותר אלא לומר: אתם טועים.

תראו, אני מבין: המסר, אם יש כזה, כללי מדי. העולם מעורפל ובכלל, זה מחזה שלא קורה בו כלום, פעמיים. התיאור האחרון הוא לא שלי, אלא של מבקר הספרות ויויאן מרסייה. בכלל, המחזה שנכתב במקור בצרפתית ותורגם לאנגלית רק כעבור שנתיים, התקבל בצורה צוננת באיים הבריטיים ומי שאימצו אותו בחום היו הצרפתים חובבי האוונגרד.

מה יש במחזה הזה שהופך אותו לנקודת ציון בהיסטוריית התיאטרון? שני נוודים, עץ, במערכה הראשונה הם חושבים על התאבדות, מחליטים שלא לעשות את זה, מדברים עם לאקי ופודזו ומחליטים לחכות לגודו. במערכה השנייה קורה בדיוק אותו דבר ובתווך יש המון שיחות על כובעים, לפתות ונעליים. אה, ומונולוג אחד ארוך, רפטטיבי, מדהים ומאוד עצוב.

וזהו בעצם. בעקבות ההפשטה הזו היו הרבה שניסו לפצח את ה”קוד” שבקט שתל. למשל, ההנחה שגודו הוא אלוהים, שהנוודים חיים אחרי אפוקליפסה, שלאקי הוא הפרולטריון ופודזו הוא בעלי ההון, או משהו. באופן אישי, אף פעם לא הבנתי את זה. יש פה דבר מדהים, לא ברור, פשוט ויפה, לא חבל להרוס אותו עם מילים? הוא טוב בדיוק כמו שהוא, בלי התחכמויות. ממש כמו לפת.

רגע, מה? אוקי, זה היה קלוש, אז בוא נשכח את ההשוואה המגוחכת הזו. אבל באמת, לפת הוא שורש ששומר על מעמד נמוך, שלא לומר מבזה. אפילו דידי וגוגו על סף רעב יעדיפו גזר מבאיש או צנונית רקובה על פני לפת עסיסית, מתוקה ונימוחה.

ולדימיר: אתה רוצה צנונית?
אסטרגון: זה כל מה שיש?
ולדימיר: יש צנונית ולפתות
אסטרגון: אין גזרים?
ולדימיר: לא. חוץ מזה, אתה מגזים עם הגזרים שלך.
אסטרגון: אז תן לי צנונית. (דידי מחטט בכיסיו, אינו מוצא אלא לפתות; לבסוף מוצא צנונית ומוסר אותה לאסטרגון, הבודק אותה, מרחרח בה) היא שחורה.
ולדימיר: היא צנונית.

אז כן, באתי לגאול את הלפת מהתדמית הבזויה שלה. האמת היא שהרבה אנשים לא מכירים בה בכלל וזה חבל, כי מדובר בשורש מריר, עם ניחוח של חזרת, שרק מחכה שתעטפו אותו בנייר כסף עם כמה גזרים וערק ותזרקו לתנור עד שהוא רך ומתקתק. אז הנה: סלט גזר ולפת בתנור, עם שומר ותרד.

גזרים, לפתות, תבלינים. מי שממש התחבר למחזה יכול להוסיף נעל ישנה.

גזרים, לפתות, תבלינים. מי שממש התחבר למחזה יכול להוסיף נעל ישנה.

 

רכיבים

2 לפתות בינוניות-גדולות | 2 גזרים בינוניים | 2 כוסות תרד | 1 שומר טרי ולא קשה מדי | 2 כפות גדושות של שמנת חמוצה | ערק | צ’ילי יבש | זרעי כוסברה | מלח-פלפל | קורט סוכר

לעבודה

1.קולפים את הלפת והגזר וקוטמים את הקצוות שלהם. כבר עכשיו זה יריח כמו חזרת טרייה ותבינו שאתם בדרך הנכונה.

וזה עוד הקולפן ה"מקצועי" שלנו.

וזה עוד הקולפן ה"מקצועי" שלנו.

 

2. את הלפתות והגזרים השלמים עוטפים בנייר כסף, לא לפני שמתבלים אותם במעט סוכר, מלח, פלפל, מעט צ’ילי יבש וזרעי כוסברה. מעל הכל מטפטפים שוט-שניים של ערק. לא לפחד! האלכוהול מתאדה בבישול והטעם האגרסיבי של הערק מתרכך ומתאים את עצמו לשומר. ג’יימי אוליבר עושה את זה עם יין לבן ופותח את זה כשזה נפוח מהאדים. לנו לא היתה אפשרות כי לא היה לנו יין והייתה לנו לזניה בקומה מעל. בו-הו.

3. סוגרים את הכל בשכבה-שתיים של נייר כסף ומכניסים לתנור לחום מרבי.

4. קוצצים שומר, בלי החלקים הקשים של הבסיס והחיבור עם הגבעולים. שמים בקערה.

5. עברה חצי שעה? נהדר. מוציאים את הלפתות והגזרים, הם כבר רכים ומדהימים. נזהרים לא לאכול הכל בטעות ומקררים אותם קצת, הטעמים שלהם יהיו אפילו טובים יותר אחרי קירור. חותכים לקוביות ומוסיפים לשומר.

6. קורעים ביד תרד טרי (עדיף תרד תורכי, אבל גם "סאבוי" המוכר לנו מהקופסאות ברשתות השיווק יהיה נהדר), ומפזרים מעל הכל. בוזקים מעל מלח גס, שמן זית, מתקנים תיבול אם צריך ולסיום מקשטים בשליכטה נאה של שמנת חמוצה. זה קריטי, משום שהיא מחברת הכל. זהו.

זה כמו גן עדן, רק בריא.

זה כמו גן עדן, רק בריא.

בתאבון! יש לכם סלט בריא, עונתי וכיפי שדידי וגוגו היו מוכרים אחד את השני בשביל לטעום ממנו. כלומר, הם לא, כי כל אחד מהם חייב את השני בשביל הקיום של עצמו, אבל זה בהזדמנות אחרת. לגבי אלו מכם שעוד לא קראו את “מחכים לגודו”: תקראו, טוב? אם זה מספיק טוב בשביל ועדת פרס נובל, שבקט היה אחד מהמחזאים היחידים שזכו בו על מחזה ספציפי, זה מספיק טוב בשבילכם.

סרטון לסיום: הנה המחווה המדהימה שעשה גאון אחר, ג’ים הנסון, עם “מחכים לאלמו” שלו (והטוויסט בסוף). בתיאבון!

 

על הכותב

אין תגובות

השאר תגובה