השניצל של "אצל ציון", מחווה למאיר אריאל

"אצל ציון תמיד הכל על האש
כל שנייה בתפקיד – שלא תתייבש
אצל ציון אני מעיד – תענוג להתייאש"

חומוס, סלט, כרוב ומעט חריף. מאיר היה גאה.

חומוס, סלט, כרוב ומעט חריף. מאיר היה גאה.

 

טוב, אולי צריך פה הסבר קטן. הקונספט של הבלוג הוא לבשל מנות מפורסמות מעולם התרבות במטבח הביתי. אבל מה עושים אם יש דברים לא ניתנים לשחזור כמו המקום, הריחות, האנשים והסביבה? ומה עושים אם מישהו טרח במיוחד לכתוב שיר על אותו מקום, אותם אנשים, אותה הסביבה? ומה עושים אם האיש שכתב את השיר היה אולי הכותב הכי גדול בהיסטוריה הקצרה של המוזיקה הפופולרית בישראל? הרבה שאלות, תשובה אחת. שני-שליש מהצוות האמיץ של הבלוג עזב את המטבח הבטוח והאהוב. מסונוורים מאור השמש הלא מוכר צעדנו ברחובות הלוהטים של תל אביב, בואכה הים. הכל בשביל להביא לכם, הקוראים הנאמנים שלנו, רשמים ממה שאמורה להיות מנת השניצל-בבאגט הטובה בארץ, ומי יזכה השנה בפוליצר? בטח איזה שמוק שטייל קצת באזורים מוכי מחלות. ביזיון.

כדי לפצות על חסרונה של ענבר, הבאנו לכם את בכיר פרשני מאיר אריאל בארץ, ניר סננס. ניר (להלן: "סננס"), הידוע כאושיה יפואית והמנהל של פורטל "חבית הדגים" חבר אלינו כדי לתת פרשנות מקצועית הן מהטעם הקולינרי (עשור של שניצלים אצל ציון) ובעיקר מהפן התרבותי. הבחור יזם והפיק לפני מספר חודשים את ערב "מילים לחשמל" בו הופיעו מוזיקאים עם פרשנויות משלהם לשירי מאיר אריאל, מה שהפך לסדרת ערבים שכללה גם מחוות ליוסי בנאי, יצחק קלפטר ובקרוב עוד. בקיצור, האיש מבין דבר או שניים במוזיקה ישראלית.

"אצל ציון הירקון פינת טרומפלדור בין הדואר וקולנוע דן
שמים הרבה הרבה לב בצלחת בשביל מעט מעט כסף קטן
שמים הרבה אהבה בפיתה בשביל הרבה פחות מרבע זמן"

תאמינו לנו, לא פשוט להתאפק עם הביסים האחרונים. התאפקנו לצורך הצילום בלבד.

תאמינו לנו, לא פשוט להתאפק עם הביסים האחרונים. התאפקנו לצורך הצילום בלבד.

סננס, ספר לנו קצת על האלבום "ברנרד ולואיז" שנפתח בשיר המדובר.
תראה, זה אלבום האולפן האחרון של מאיר אריאל, יצא בשנת 97'. שנתיים לפני מאיר הוציא את "רישומי פחם", אלבום לא מסחרי בעליל ואף אחד לא ידע איך לאכול את זה בכלל. בגלל זה "ברנרד ולואיז" הוא אלבום הרבה יותר קליל מבחינת הלחנים. יש שם גם אורחים כמו משה לוי, שלום חנוך, אריאל זילבר.

וואלה. אבל לא קצת מוזר לקחת אלבום שנחשב לסוג של אלבום קונספט ולפתוח אותו בשיר הלל לשניצליה?

לא, כי זה לא שיר רק על השניצליה. מאיר התגורר ממש פה מעבר לפינה, בלב התל אביביות וזה כמו קיבוץ גלויות כזה, מזכיר קצת חדר אוכל. יושבים איפה שיש שולחן פנוי, ליד מי שיוצא, ועם הפנים לקהל. זו האווירה של המקום ולא השניצל.

"אצל ציון רק חושבים איך להשביע את רצון הלקוחות
לכן זה תענוג להגיע רעב צמא באפיסת כוחות
ולפני שאתה מזמין הוא מציע ולא נותן לך לחכות"

אז הגענו לשניצל. אצילי, הצלם, התחיל לתקתק עבודה משל היה אוסטין פאוארס בצילומי אופנה ואילו סננס ואני לקחנו פעמיים שניצל, בבגט עצום (30 ש"ח). בואו נוריד את הקוף הזה מהגב: מדובר בשניצל מבריק. דק, עסיסי, מטוגן לשלמות על המקום ולא מחכה אפילו שנייה בחוץ. לא צריך אלא כמה סלטים, איזה בקבוק מהמקרר וזהו. לא ברור איך תואר "השניצל הכי טוב בעיר" מוצמד מיידית לשניצל של קפה נואר ואילו מקומות נדירים כמו ציון בכלל לא נספרים. מצד שני, על השניצל של ציון נכתב שיר ואילו השניצל של קפה נואר מככב בעיקר בתמונות אינסטגרם של בחורות מרובעות משקפיים וגברים שמקפידים על קוד לבוש, כך שבאמת אין מה להשוות. לא עברו חמישה ביסים וכבר התיישב לידינו ציון (מעניין אם יש לו שם משפחה, או שהוא כמו פרס ומדונה), מהאנשים שיכולים להופיע בבלוג המורדים. איש שמנהל מסעדה בתל אביב שפועלת עשורים, הגיוני כמו לנהל מפעל מצות לא כשר לפסח.

"והיית חושב שאצל ציון
זה מעוז של תימנים
כי רק לשמעון החבני נותן ציון
להכנס לפני ולפנים
אך כשמישהו צועק למישהי שבי לי
יודעים טוב מי שולט בעניינים"

מה שמאיר עשה עם מילים ציון עושה עם שניצל.

מה שמאיר עשה עם מילים ציון עושה עם שניצל.

ציון, כמה שנים כבר העסק רץ?
24 שנה.

אנחנו חייבים לדעת, מי זה "שמעון החבני"? ומי צועק "שבי לי"?
זהו, שזה דווקא כן מעוז של תימנים, כי שמעון החבני זה בחור שעבר אצלי שבע שנים, והוא תימני, וגם אני תימני. אולי הכוונה לבחור שהיה יושב פה, מהמכולת ליד, וצועק לכל אחת שעוברת.

אתה מביא גם עובדים מבחוץ?
לא. כל מי שעובד זה או חבר או קרוב משפחה, לא מביא אנשים מבחוץ. רציתי שהבן שלי ינהל את המקום אבל זה לא ייצא וככה יוצא שאני מביא חברים או קרובים, או בנים של חברים, את כולם אני מכיר.

שמע, יש פה ממש אווירה של חדר אוכל. קורה שלקוחות מגיעים ומבקשים "תעשה לי כמו של מאיר"?
למאיר לא הייתה מנה מיוחדת אבל הוא כן היה אוכל פה הרבה, היה יושב עם מי שיוצא. לפעמים היו מגיעים גם חברים. משה לוי היה בא, וג'וזי כץ, ושמוליק קראוס ז"ל שגר ממש פה ממול.

באותו הקשר: רואים פה מסביב שכל בניין אחר בסביבה או נהרס, או עובר שיפוץ כללי ורק אתה נשאר. זה לא מטריד אותך?
לא מטריד. כמה שיותר מלונות ככה יותר תיירים. לא משנה לי מי בא, העיקר שבאים, אז השיפוצים מסביב טובים לעסק.

"אתה לא מתפלא שאצלו תמיד מלא 
חובבי ציון עם חיבת ציון 
פועלי ציון שמאל פועלי ציון ימין 
ציונים כלליים רומנים בוסנוסרביים 
טריטוריאליסטים טרוריסטים כבויים 
גימלאים שלומעלייכמיסטים 
בוגרשוביסטים בן-יהודאים גאים 
ואפילו נס ציונאים "

ככה זה גם מרגיש. בזמן הקצר שהיינו שם הספקנו לקלוט תיירים, ילדים שבאו מהים, חובשי כיפות, בחורות צעירות ואחד זלמן שושי. כולם רעבים לשניצל, או שבעצם לא? הרי התפריט של ציון מציע עוד דברים, כמו חומוס-פול וחביתה.

 

בתמונה: זלמן שושי. מאחורי התמונה: גם.

בתמונה: זלמן שושי. מאחורי התמונה: גם.

יש לקוחות שמזמינים משהו חוץ משניצל?
לפחות 90% מהמנות זה שניצל. מדי פעם, אם מישהו בא בבוקר, עושים לו חביתה, אבל זהו.

על מה מאיר מדבר כשהוא שר "בוסנוסרביים טריטוריאליסטים טרוריסטים כבויים"?
באותה תקופה היו באים הרבה פועלים רומנים ואחרי המלחמות בבלקן גם הרבה פועלים מבוסניה, לא זוכרים את זה היום. הם היו עובדים בבניין ממול ובאים לפה לאכול צהריים. לגבי השאר, הוא מתכוון לרחובות נס ציונה, בוגרשוב, שלום עליכן ובן-יהודה, כל מי שגר קרוב.

הצעת הגשה

הצעת הגשה

אנחנו נפרדים לשלום מציון ומתחילים בתהליך העיכול. סננס, שאכל אצל ציון גם ביום שלפני, מנסה עוד להיאבק בגבורה בבאגט הענק ואצילי מתקתק תמונות אחרונות. הגיע הזמן לחזור לגיהנום הקרוי "תל אביב בקיץ". מאיר אריאל כבר לא פה, אבל נוכח מאוד באווירה, ולא רק בגלל הפוסטרים. "אתמול כשהגעתי לפה לאכול" אומר סננס, "התחלתי לזמזם לי את השיר בראש, כדי להטריף את עצמי על המקום. החניתי את הטוסטוס ומישהו בדיוק עבר לידי וזיהה את השיר, הוא בדיוק חזר מציון וזמזם אותו גם". זו הוכחה מספקת שגם שיר אלמוני יחסית הוא בעל חיי מדף ארוכים יותר מאשר תמונה בפייסבוק. חברים, צאו לאכול ותכתבו שירה על המקומות שאתם אוהבים. לכו תדעו, אולי הם ישארו פה בזמן שכל המסעדות עם האנשים המחייכים באתר שלהם ימשיכו לחיות על אורך חיים של לייק.

אצל ציון. הירקון 61 ת"א. מה טלפון, תגיעו.

 

 

 

 

 

על הכותב

אין תגובות

השאר תגובה