מָן, מחווה לתנ"ך, חלק ב'

סלט פטוש בסגנון בני ישראל

סלט פטוש בסגנון בני ישראל

אז אחרי שבפוסט שעבר התגרינו באלוהים עם קוקוס בחלב קוקוס, הגיע הזמן, כמו במשחקי מחשב, לעלות לשלב הבוס, מה שאומר שאנחנו לא מסתפקים במקום שני ומנסים לשחק אותה אלוהים, לא פחות.

בעצם הניסיון לבשל מָן הוא כישלון האתגר הכי גדול שצוות הבלוג התמודד מולו אי פעם וכישלון ידוע מראש מכיוון שאף אחד לא יודע בוודאות מה זה מן. תחקירים שונים ומשונים, תשאול חברים, פורומים של דתיים ברשת והעלאת זבח לא צלחו אבל סיפקו כמה תשובות מעניינות. המן, אותו מזון קסום שאכלו בני ישראל בנדודיהם במדבר אחרי יציאת מצרים, מוזכר בסיפור יציאת מצרים בספר שמות: "וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד יְהוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע, כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה: הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם. וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ".

מן מכונה גם "לחם שמיים" אבל לפי המסורת לא מדובר בלחם אלא בנוזל כלשהו שירד כל בוקר (חוץ משבת, טפו) בין שתי שכבות של טל. על פי המסורת מן הוא "לחם אבירים" כלומר, המאכל של המלאכים והטעם שלו הוא כל טעם אפשרי. כן נודניקים, גם שוקו-בננה. מצד שני, במקרא מצוין שטעמו "כצפיחית בדבש", שזו כמובן תשובה מצוינת, בתנאי שנברר קודם מה זה צפיחית בדבש. עוד מתברר כי כשליהודים נמאס מהמן אלוהים נתן להם שלווים. האמת? אין יותר יהודי מזה. אלוהים הוציא אותנו ממצרים, הטביע את צבא פרעה, נתן לנו את עשרת הדיברות, הוביל אותנו לארץ המובטחת ועוד דאג לנו לסידורי ארוחות במדבר. אנחנו בתמורה התלוננו שהתפריט במדבר משעמם. כבר אז היה ברור שלא יצא מאיתנו שום דבר טוב.

בחזרה לחיפוש אחר מקור המן: אם חשבנו שהניסיון להתחקות אחר מקור האיסור לאכול גדי בחלב אמו היה מסובך, הראה לנו אלוהים כי עוד לא ראינו כלום. בדיוק כשחשבנו לפרוש ולחפש נושא קל יותר לבישול, נפלה ההארה: נשאל דתל"שים! ואכן, ידידת המערכת ק' באה לעזרתנו. "אוקיי, ביררתי לכם" הדהדה הבשורה בחדר המערכת אפוף העשן. "הסברה המקובלת היא ש-מן הוא סוג של נוזל מתוק שמעניק טעם לכל דבר שמכינים איתו". בום. מדלן : 2, אלוהים: 0.

מפה הדרך הייתה קצרה מאוד למתכון. נניח שאתם יהודים עתיקים במדבר במזרח התיכון, כן? אני יודע שרובכם באמת יהודים ובאמת גרים במדבר (להלן: מדינת ישראל) במזרח התיכון, אבל אני מדבר על יהודים עתיקים, לפני המצאת הברזל, או האינטרנט המהיר או אטב הכביסה, אפילו קריית אונו עוד לא הוקמה אז. אז נניח שאתם יהודים עתיקים במדבר ואין לכם מה לאכול חוץ ממה שהצלחתם לאסוף באותו יום, שזה אומר קצת עשבים, אולי בצל או ירקות עונתיים ובשביל הפחמימות כמה פיתות יבשות ועדשים. פתאום, השמיים התפצלו לשניים ומהם יצא מן, כיפכוף של מן, שממתיק את האוכל העבש שלכם ונותן טעם לכל מנה. מה תכינו? מה, לא ברור? סלט פטוש מזרח תיכוני עם רוטב סילאן מתובל.

לדבר הזה באמצע קראנו "המדוזה". טרנד חדש?

לדבר הזה באמצע קראנו "המדוזה". טרנד חדש?

רכיבים 

1 כוס עדשים שחורות | 1/3 כוס סילאן | 4 כפות טחינה גולמית | כף זעתר יבש | כף סומאק | פאקוס | קישוא | רבע בצל | 1/2 כוס גבעולי רשאד |  1/2 כוס גבעולי פטרוזיליה | כוס עלי חמציץ | חצי פיתה (לכל מנה) | 2 כפות שמן זית

טיפים

קודם כל, הבהרה חשובה לגבי המתכון: הניסיון הוא להתחקות אחר המן התנ"כי והאוכל שנאכל איתו ולכן כל הרכיבים במתכון גדלים במזרח התיכון וסביבותיו. כמו כן, הרכיבים עונתיים. מה זה אומר? ראשית כל, שלא תמצאו כאן מרכיבים שבני ישראל לא יכלו להשתמש בהם, כמו עגבנייה, טרגון, צנונית (מקורה בדרום אירופה, לשיקולכם) או גבינת עיזים (כי למי יש זמן להכין גבינה כשנודדים). מה כן מותר? כל מין שמקורו במזרח התיכון או הגיע לשם עד תקופת התנ"ך. שנית, חשוב להשתמש ברכיבים עונתיים, כי בני ישראל ליקטו מה שמצאו. אנחנו השתמשנו בפאקוס, עלי חמציץ בשרניים, רשאד ופטרוזיליה. אם זו לא העונה אתם מוזמנים להחליף את זה בכל מה שטרי: עדשים ירוקות, מנגולד, תרד, כוסברה, זעתר טרי, מלפפון ושומר, למשל. דבר אחרון, הכמות פה היא לסועד אחת והסלט מאוד-מאוד משביע, ולכן המנה מחושבת כעיקרית. אם אתם חושבים עליו כתוספת הכמויות יתאימו לשניים-שלושה אנשים. זהו? ברור? כל חריגה מהמתכון היא על אחריותכם ותגרום לתחושת חוסר אותנטיות חזקה. יאללה.

לעבודה

1. מבשלים את העדשים על אש גבוהה עד לריכוך, בערך חצי שעה.

אפרטהייד, תמונת אילוסטרציה.

אפרטהייד, תמונת אילוסטרציה.

2. חותכים את הפיתה לרצועות ואת הקישוא לפרוסות דקות. מברישים את הפרוסות בשמן זית ומכניסים לתנור לקלייה על חום של 200 מעלות לרבע שעה. אני לא אוהב שהקישוא מסמורטט והפיתה מתפחמת, השחמה היא מילת המפתח פה. כמו בתמונה.

3. בינתיים, חותכים את עלי החמציץ גס, קוצצים את את הבצל לרצועות דקות ואת הפטרוזיליה והרשאד קוצצים דק-דק.

4. מכינים את נוזל המן. בעצם מדובר בסילאן מתובל, שייתן את הטעם הדומיננטי לסלט הזה. אז בקערה מערבבים את הסילאן עם הסומאק, הזעתר ושמן הזית, מוסיפים מעט מלח ופלפל ושומרים בצד.

5. העדשים התבשלו? הקישואים והפיתות נקלו? מעולה. בקערה שמים את העדשים (בערך שליש הגובה) ומעליהם הירקות, הפיתות, הקישואים ומערבבים בחדווה גדולה. עכשיו מגיע הקטע האלוהי: מזליפים טחינה על הכל ומעל את רוטב המן המתקתק והמתובל. נותנים עוד עירבוב וחוגגים כאילו אנחנו בשנת 1500 לפני הספירה.

40 שנה לאכול רק את זה? סביר בהחלט.

40 שנה לאכול רק את זה? סביר בהחלט.

על הכותב

אין תגובות

השאר תגובה