ריבת זיתים ותה, מחווה לרומן רוסי

ריבת זיתים ותה

ריבת זיתים ותה

'אתה זוכר, מירקין, כשהגענו, הנערים הרכים ממקרוב, ואכלנו מסלינות במסעדה ביפו, הזיתים השחורים ההם, ובחורה יפה, צהובת שיער, במטפחת ראש כחולה, עברה ברחוב ונופפה לנו ביד?'"

מנה גדושה של סקפטיות כלפי העבר וההווה תוך כדי התרפקות נוסטלגית, זה מה שמקבל הקורא ב"רומן רוסי". במרכז הסיפור עומד ברוך, נכדו של מייסד הכפר האגדי יעקב מירקין, איש העלייה השנייה. ברוך מממש את תכנית הנקמה של סבו בבני-הכפר על ידי חלוקת מקומות קבורה ב"בית העלמין לחלוצים", אבל הסיפור הוא לא רק סיפורו של ברוך וסבו, הסיפור הוא גם של חבריו-לשעבר של מירקין "חבורת העבודה על שם פייגה", של רילוב השומר, בנימין היקה, אברהם הבן הראשון הכושל של הכפר שברח עם פר על גבו, של לוין העדין ובוסקילה מהמעברה, של אורי בן-דודו של ברוך שמביט בהתנשאות ובפכחון על כל סיפורי הגבורה מפעם ושל הצבוע שמסתובב מחוץ לכפר והצחוק שלו מעביר אנשים על דעתם.

הסיפור הוא על איך כפר בעל מעמד מיתי בתרבות ובהיסטוריה של מדינת ישראל, הופך תוך שני דורות ממקום של חלוציות ושל חיים למקום של מוות ושל ריבים על כבוד. כאשר שדרת העצים המפוארת של יעקב מירקין הופכת לבית קברות, הריבים על הזכות להיקבר בו קורעים את הקהילה שמתרפקת על הזיכרון ומזניחה את החיים ובשם הקידוש של העבר הורסת את כל מה שנשאר ממנו בהווה. לכן הספר רלוונטי כלפי כל ישראלי גם היום בדיוק כמו ב-1988, השנה בה יצא.

"סבא לא ענה, מילים כמו 'אתה זוכר' היו משתיקות אותו תמיד. חוץ מזה, ידעתי שלא ידבר עכשיו כי בפיו החזיק זית, שמצץ לאט-לאט בזמן שתיית התה. 'או שאוכלים או שנזכרים,' אמר לי פעם. 'אי-אפשר ללעוס יותר מדי בבת-אחת.'
מין מנהג היה לו, להחזיק זית שבור בפיו בשעה ששתה מן התה ולנגוס בעדינות בקוביית סוכר קטנה שנחבאה בכף-ידו, מתענג על התערכובת הרכה של מרירות ומתיקות:'תה וזיתים. רוסיה וארץ-ישראל.'"

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

בתמונה: יתושים וביצות. מתוך אתר פיקיויקי

מאיר שלו לא מתחשבן, לא הרבה סופרים מצליחים להתעמת בספר הבירכורים שלהם בצורה כל כך ישירה עם הערכים שעליהם הם גדלו. עוד יותר נדירה היכולת לגרום לקורא ב"רומן רוסי" להיסחף אחרי העולם האגדי של בני העלייה השנייה, להתפעל מהידע החקלאי ואהבת הארץ של הדמויות ושל הכותב, לחוות את העולם ממש כאילו הוא אגדה קסומה על גיבורים גדולים מהחיים ואז להבין שזו בדיוק הנקודה: בין אם מדובר בשיעור היסטוריה בתיכון או בסיפור מומצא לחלוטין, העובדות הן אותן עובדות אבל האמת היא שאכן מדובר באגדה. "דור הנפילים" של ההתיישבות העובדת זוכה בספר לכבוד אבל הופך לאנושי ופגיע וזה דבר שבמקומות כמו נהלל, מקום הולדתו, התקשו לקבל.

…"'הם יכלו לעבוד שבוע ולאכול רק חמישה תפוזים' סיפרתי לאורי בן-דודי.
אבל יוסי ואורי, התאומים של אברהם, לא התרשמו מהסיפורים הללו.
'זה עוד שום דבר,' אמר אורי, 'הם שכחו לספר לך איך ליברסון רץ לכבודה ערום על מי הכינרת, צירקין ניגן במנדולינה שלו על חוף צמח כל הלילה, ועם שחר, שלושה מושטים ענקיים, כמו עגלים מוקסמים, זחלו מהמים ישר אל כפות-רגלייה של סבתא, מדדים על סנפיריהם הקוצניים, וסבא הקפיץ חלוקי אבן על-פני המים מן הכרך ועד חופי הבטיחה'".

לא רק ביקורת יש בספר, גם אהבה רבה לארץ ולנופיה, עם דגש גדול על החי והצומח. יעקב מירקין הוא איש אדמה ופרדסן אגדי, כזה שמקבל אורחים מכל הארץ שבאים להתייעץ איתו ומתפעלים מעץ התאנה ועצי הזית ששתל באדמות הביצה. הכפילות הזו של חקלאי וחלוץ ישראלי שנולד וגדל ברוסיה אבל חי את רוב חייו בארץ, עוד מהתקפה ששמה היה "פלשתינה" בולטת במהלך כל הסיפור. אי אפשר לערער מיתוסים על קיבה ריקה, לא בלי להתבשם בריחות החיטה, התאנים, השום, שקי היוטה ומזון העופות, השזיפים, הרפת, הלימונים והקמרדין.

"כמו סבי, אף אני שותה תה, שואב תעצומות לנפשי מן הזית המר שבפי, יונק כוחות מקוביית הסוכר שבין אצבעותיי"

עכשיו כשהתעורר התיאבון, הגיע הזמן להכין ריבה שהיא תערובת של רוסיה וארץ-ישראל. היא מלוחה, מרה, מתוקה ולמרות שהיא מפתיעה בטעמים שלה ונראית לא קונבנציונלית, היא מוציאה את כל הטוב משני העולמות הללו: ריבת זיתים ותה.

המילה היומית: פקטין

המילה היומית: פקטין

רכיבים

400 גר' זיתי קלמטה | 200 גר' זיתי טאסוס | ¾ כוס סוכר | ½ כוס סילאן | 1 כוס מים | ליבת תפוח | ½ לימון | 1 כף תה בסגנון רוסי

טיפים

– נשתמש בזיתים משני זנים כדי לתת עומק לריבה. החביבים עלי מכולם הם זיתי הקלמטה הסגולים, כדאי לבחור בזיתים בגודל בינוני ולא בזיתים הגדולים והרכים. הסוג השני בו השתמשנו הוא טאסוס, זיתים שחורים ומצומקים. בדרך כלל הזן הזה עובר כבישה במלח, לכן חשוב לטעום לפני הקנייה: טעם מלוח מדי לא יתאים פה, גם טעם מתכתי שאופייני לפעמים לזיתים שחורים לא רצוי. התוצאה צריכה להיות ריבה מתוקה ומלוחה במידה שווה.

– למתכון הזה תצטרכו מסננת לעלי תה או עשבי תיבול, כזו שתוכלו לזרוק לתוכה חלק מהרכיבים בלי שהם יתפזרו בריבה לנצח. הנה, תראו בתמונה למטה.

– אנחנו השתמשנו בתפזורת תה בטעם וניל שקנינו במכולת רוסית. בגלל שיש סוגים רבים של תה וכל אחד אוהב משהו אחר, חשוב רק להקפיד שהתה יהיה מהצד הרוסי של המשפחה. וניל, דבש, מייפל או סתם תה שחור יתאימו פה. נענע, זוטא או לימונית- לא.

לעבודה

1. מגלענים את כ-ל הזיתים. זה יראה מעצבן בהתחלה, אבל מהר מאוד תיכנסו לקצב. יש לכם אישור רשמי מצוות "מדלן" לכרסם זית או שניים.

2. שמים את הזיתים בסיר, מוסיפים הרבה מים ומביאים לרתיחה. התהליך נועד להוציא חלק מהמרירות והמליחות שבזיתים, לכן חשוב לא להשתמש במים מורתחים מראש. אם מצאתם רק זיתים מרים או מלוחים מדי אפשר לחזור על התהליך עד שלוש פעמים.

כך זה יראה לפני שהזמן יעשה את שלו

כך זה יראה לפני שהזמן יעשה את שלו

3. מסננים את הזיתים, קוצצים אותם, מחזירים לסיר ריק ומוסיפים את כוס המים, הסוכר והסילאן. סוחטים פנימה את הלימון ושומרים את הקליפה המרוקנת. מביאים לרתיחה על אש גבוהה וכשהריבה מתחילה לבעבע מנמיכים את הלהבה.

4. כשהריבה רותחת מוסיפים את המסננת ובה התה, חצי הלימון הסחוט וליבת התפוח. תפקיד הליבה הוא להפוך את הנוזל ליותר "ריבתי", בעזרת הפקטין שמצוי בה. הלימון מכיל גרעינים שגם הם עשירים בפקטין והמרירות שלו תאזן את המליחות והמתיקות של הריבה.

5. מבשלים כ-40 דקות. ניתן להוסיף עד חצי כוס מים במידה והריבה יבשה מדי. חשוב לשים לב שהמרקם הסופי אמור להיות פחות נזולי ויותר דומה לריבת בצל, למשל.

6. מעקרים צנצנת הרמטית בעזרת מים רותחים. מייבשים אותה טוב ונזהרים לא לגעת עם הידיים באזור הפתח. מוציאים את המסננת מהסיר ומעבירים בזהירות את הריבה לצנצנת. הופכים את הצנצנת על ראשה כדי להרוג כל חידק שהעז להסתנן. הריבה נשמרת מצוין במשך חודש. הריבה מתאימה נהדר לגוון רחב של מנות: בכריכים, כתוספת טעם לפסטות ותבשילים. והיא מלווה נהדר בשר וגבינות, במיוחד חריפות.

"אוכל, להגיש רק בצלחת לבנה. משקה- למזוג רק בכוס של זכוכית, בלי צבע. יש כללים בדברים האלה, אם אתה רואה מסעדה עם נרות, אסור להיכנס לשם. נרות זה לא בשביל הרומנטיקה, זה סימן שיש לטבח משהו שהוא רוצה להסתיר"

הצעת הגשה

הצעת הגשה

על הכותב

אין תגובות

השאר תגובה